|
[1] ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה־ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד
[2] ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו־כי בתולה היא ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה
[3] ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד
[4] ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר־הלוא תגיד לי ויאמר לו אמנון את תמר אחות אבשלם אחי אני אהב
[5] ויאמר לו יהונדב שכב על משכבך והתחל ובא אביך לראותך ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה למען אשר אראה ואכלתי מידה
[6] וישכב אמנון ויתחל ויבא המלך לראותו ויאמר אמנון אל המלך תבוא נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה
[7] וישלח דוד אל תמר הביתה לאמר לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הבריה
[8] ותלך תמר בית אמנון אחיה־והוא שכב ותקח את הבצק ותלוש [Q: ותלש] ותלבב לעיניו ותבשל את הלבבות
[9] ותקח את המשרת ותצק לפניו וימאן לאכול ויאמר אמנון הוציאו כל איש מעלי ויצאו כל איש מעליו
[10] ויאמר אמנון אל תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך ותקח תמר את הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה
[11] ותגש אליו לאכל ויחזק בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי
[12] ותאמר לו אל אחי אל תענני־כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת
[13] ואני אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך
[14] ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה
[15] וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד־כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר לה אמנון קומי לכי
[16] ותאמר לו אל אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמע לה
[17] ויקרא את נערו משרתו ויאמר שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה
[18] ועליה כתנת פסים כי כן תלבשן בנות המלך הבתולת מעילים ויצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה
[19] ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה
[20] ויאמר אליה אבשלום אחיה האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל תשיתי את לבך לדבר הזה ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה
[21] והמלך דוד־שמע את כל הדברים האלה ויחר לו מאד
[22] ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו
[23] ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם אפרים ויקרא אבשלום לכל בני המלך
[24] ויבא אבשלום אל המלך ויאמר הנה נא גזזים לעבדך ילך נא המלך ועבדיו עם עבדך
[25] ויאמר המלך אל אבשלום אל בני אל נא נלך כלנו ולא נכבד עליך ויפרץ בו ולא אבה ללכת ויברכהו
[26] ויאמר אבשלום ולא ילך נא אתנו אמנון אחי ויאמר לו המלך למה ילך עמך
[27] ויפרץ בו אבשלום וישלח אתו את אמנון ואת כל בני המלך
[28] ויצו אבשלום את נעריו לאמר ראו נא כטוב לב אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את אמנון והמתם אתו־אל תיראו הלוא כי אנכי צויתי אתכם־חזקו והיו לבני חיל
[29] ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום ויקמו כל בני המלך וירכבו איש על פרדו־וינסו
[30] ויהי המה בדרך והשמעה באה אל דוד לאמר הכה אבשלום את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד
[31] ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה וכל עבדיו נצבים קרעי בגדים
[32] ויען יונדב בן שמעה אחי דוד ויאמר אל יאמר אדני את כל הנערים בני המלך המיתו־כי אמנון לבדו מת כי על פי אבשלום היתה שומה מיום ענתו את תמר אחתו
[33] ועתה אל ישם אדני המלך אל לבו דבר לאמר כל בני המלך מתו כי אם אמנון לבדו מת
[34] ויברח אבשלום וישא הנער הצפה את עינו וירא והנה עם רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר
[35] ויאמר יונדב אל המלך הנה בני המלך באו כדבר עבדך כן היה
[36] ויהי ככלתו לדבר והנה בני המלך באו וישאו קולם ויבכו וגם המלך וכל עבדיו בכו בכי גדול מאד
[37] ואבשלום ברח וילך אל תלמי בן עמיחור [Q: עמיהוד] מלך גשור ויתאבל על בנו כל הימים
[38] ואבשלום ברח וילך גשור ויהי שם שלש שנים
[39] ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום כי נחם על אמנון כי מת
|